הצילום הדיגיטלי ודור האינסטנט של הצילום

תחילת שנות ה90 של המאה הקודמת הביאו איתן את הצילום הדיגיטלי לאנשים פרטיים, והנגישו את הצילום לכל אחד.

הצילום הדיגיטלי הביא עימו מספר יתרונות בולטים: נוחות, פשטות, אוטומציה, נפחי צילום גדולים אפשרויות עריכה פשוטות, אבל בעיקר את החיסכון הכספי ניכר ומהירות קבלת התוצאות.

כניסת המצלמות הדיגיטליות הנגישה את הצילום כך שלכל אחד מאיתנו יש מצלמה נגישה בכל זמן.

הנגישות והעלויות המינוריות בשימוש היומיומי בשילוב תרבות האינסנט שהתפתחה עם כניסת האינטרנט והרשתות החברתיות (לא...פייסבוק לא היו הראשונים) יצרו דור של צלמים שאני מכנה צלמי ה-CT, אותם צלמים שנגשים לאובייקט מסתכלים עלין רק מבעד לעינית המצלמה תוך לחיצה בלתי פוסקת על ההדק תוך אמונה שאם ילחצו מספיק פעמים הם יקבלו תמונה אחת מושלמת. פה נכנס לתמונה "חוק המספרים הגדולים" – צלם 2000 תמונות של אובייקט סיכוי טוב שתקבל 2-3 תמונות סבירות לפרסום, אבל..... מה איבדנו בדרך?

כשאני התחלתי לצלם בגיל 12 למצלמות עדיין לא היה "מנוע" (צילום רציף) ואחרי כל לחיצה היה צריך לדרוך את המצלמה, בנוסף כל לחיצה עלתה כסף ולא מעט, בנוסף אחרי כל 36 פרימים היתי חייב לעצור, לגלגל את הסרט ולהחליף לסרט חדש - שוב עלויות (מישהו זוכר כמה עלה ILFORD 400 ASA)

כיום כרטיס הזיכרון סופג הכל – העלויות המינוריות ביחד עם תוכנות העריכה שיכולות לתקן את רוב הטעויות וירידת מחירי שטח האיחסון גורמים לצלמים היום לצלם הרבה יותר מבעבר.

אבל כמויות הצילום באות על חשבון האמנות שבצילום, אני רואה הרבה מאוד צלמים שמרגע שראו את האובייקט, מרימים את המצלמה ומתחילים ללחוץ, וזאת במקום לבחון את האובייקט ולחשוב איך אני רוצה להציג אותו.

כתוצאה מזה התהפכו היוצרות, במקום לבנות פריים סביב הסיפור שנרקם בראש של הצלם אותם צלמים יבנו את הסיפור בבית בהתאם לפריים הכי טוב שקבלו ולפעמים אפילו יוותרו על הסיפור אם לא נמצא פריים מעניין (רק חבל שעל הפריים הסתמי הם לא יוותרו).

היות ומדובר בדור אינסטנט והכל חייב להיות מיידי גם תהליך הניפוי ועיבוד נפגעים, כאשר מצלמים ב -3 שעות 750 פריימים, מגיעים הביתה ו"חייבים" כבר להעלות תמונה לפייסבוק. אז מוצאים את התמונה הראשונה הסבירה לפני שראית את כל מה שצולם - נו למי יש זמן לעבור על כמות כזו של תמונות.

עושים עיבוד של כמה דקות וגם אם לא שלמים עם העיבוד – אין דבר, הפייסבוק יספוג, החברים יעשו לייק והחברים הממש טובים יגיבו "מדהיםםםםם, מהמםםםם”, וכו'.

אתם מאבדים את כל ההנאה שיש בכל קליק, את חדוות היצירה בכל פריים. ההנאה משתנה מהנאה מהצילום להנאה מהתגובות של החברים וחס וחלילה אם מישהו העז לבקר אתכם.

אז קחו תרגיל –

צאו מהבית עם כרטיס זיכרון קטן אחד (4 ג"ב) צלמו כמה שאתם רוצים רק כשאתם חוזרים הביתה שימו בצד שקל אחד על כל פריים שצילמתם (כן כולל את אילו שמחקתם במצלמה)

גשו לאותה צנצנת שקלים אחרי חודש ומבטיח לכם זעזוע עמוק.

אז מה עושים? ….. מסתכלים.

צלם אמיתי קודם מצלם עם העיניים, לפני שמרימים את המצלמה (גם אם כל החברה הספיקו כבר לצלם 100 פריימים) תרימו את העיניים, תעשו סיבוב סביב האובייקט, נסו להבין אותו, לא משנה סוג האובייקט.

חפשו את הסיפור שאתם רוצים להעביר בתמונה, חפשו (בעין) את הפריים שיספר עבורכם את סיפור.

תקדישו מחשבה לאיך אני רוצה את הפריים, צבעים, צללים, תאורה, עומק שדה וכו'.

בנו את הפרמטרים של הצילום לפי הפריים שתיכננתם ולא לפי מה שאותו מתכנת יפני קטן שתיכנת את מד האור במצלמה תיכנן עבורכם.

הגעתם הביתה, אל תתחילו את תהליך העיבוד לפני המיון, עברו על כל התמונות ודרגו אותן לפי איכות ולפי הקרבה למה שראיתם בדמיון לפני שצילמתם, ורק אז התחילו בתהליך העיבוד.

גם בתהליך העיבוד – תסתכלו על התמונה ותחשבו, איך אני רוצה לעבד אותה ואיך היא תביע הכי טוב את האמירה שלי ורק אז גשו לעיבוד

לא מרוצים, לא מעלים – אם אתם לא מרוצים מהתמונה לחלוטין, אל תפרסמו אותה.

תזכרו – אתם לא צלמי עיתונות שחייבים לתפוס את הסיטואציה גם אם על חשבון האיכות.